ביאור שטיינזלץ על חולין קכ״ח א

1 שכן הלכה היא שכל הדברים שאוחזים בהם כשנוטלים את האוכל "ידות האוכלים" נחשבים כחיבור לגוף האוכל לענין הטומאה, שאם נגעה בהם הטומאה, נטמא גוף האוכל בכך. ואף אם נגע ב"יד" מי שטבל לטומאתו ואולם עדיין לא העריבה שמשו "טבול יום", נפסל בכך הפרי עצמו. וכן אם נגע בפרי, נפסלה בכך ה"יד". ואולם באוכל שנחלק ר' מאיר אומר: אם כשהוא אוחז בחלק הקטן ובאותה עת החלק הגדול עולה עמו — הרי הוא כמוהו, ואם לאו — אינו כמוהו. והרי זה שלא כשיטתו של ר' מאיר במשנתנו שאין האבר המדולדל צריך הכשר, משום שהריהו כחלק מגוף הבהמה, אף שכשאוחז בחלק הקטן אין החלק הגדול עולה עמו.

2 ואמר ר' יוחנן בתשובה לסתירה זו: מוחלפת השיטה, במסכת טבול יום החליף ר' מאיר את שיטתו, ואולם בכלל שיטתו היא שבמקרה של חלק קטן שאוחזים בו ובאותה עת אין החלק הגדול עולה עמו, הריהו כמותו. הרי שר' יוחנן מפרש את שיטת ר' מאיר שבמשנתנו כדרך שפירשה אביי.

3 ושואלים על הסתירה שהראה ר' יוחנן בדברי ר' מאיר במשנתנו לבין דבריו במסכת טבול יום: ומאי קושיא ומה קושיה היא זו? דילמא שני ליה שמא שונה לו לר' מאיר הדין בין טומאתו של טבול יום שהיא קלה ביותר שהרי כבר טבל מטומאתו, ואין הוא ממתין אלא להערב שמש בלבד, כדי לאכול מן הקדשים, ולכך יש מקום להקל ולומר שכאשר נגע הטבול יום בחלק האחד, אין החלק האחר נפסל בכך. לבין שאר טומאות, כבמשנתנו בנגיעת אדם בטומאה חמורה, שסבור ר' מאיר שנגיעה בחלק האחד נחשבת כנגיעה בחלק האחר. ומשיבים: אין להבחין בין זה לזה, שכן

4 תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: אחד בין טבול יום ואחד ובין שאר טומאות דינם שווה, שהדבר שנחשב כנגיעה בזה בטומאה החמורה, הריהו נחשב כנגיעה גם בזה בטומאה הקלה, כטבול יום.

5 ומקשים עוד: מה תשובה היא זו, דילמא שמא אמנם לדעת רבי לא שני ליה אין שונה לו בין טבול יום הקל לשאר טומאות החמורות, ואולם לדעת ר' מאיר שני ליה שונה לו בין זה לזה, ואין איפוא מקום לסתירה שהראה ר' יוחנן?

6 אמר ר' יאשיה, הכי כך אמר ר' יוחנן: לדברי רבי הסבור ששוות הן טומאת הטבול יום ושאר הטומאות לענין זה, נמצא שלפנינו סתירה בדברי ר' מאיר, ולכך יש צורך לומר שמוחלפת השיטה של ר' מאיר במשנה במסכת טבול יום, ממה ששנה במסכתנו.

7 א ועוד הסבר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון שבמשנתנו. רבא אמר: אין המדובר במשנתנו אלא כשנזל דם השחיטה על גוף הבהמה ולא על האבר המדולדל, וכמו כן הכל מודים כי הבהמה נעשית יד אף לאבר מסויים שבה, ואולם בשאלה האם יש "יד" דווקא לענין הבאת והוצאת טומאה ואילו לענין הכשר לטומאה אומרים אנו שאין יד להכשר, קמיפלגי חלוקים הם.

8 שמר סבר חכם זה, ר' שמעון, סבור שיש "יד" דווקא לענין הטומאה ואולם אין "יד" להכשר, ואילו מר סבר חכם זה, ר' מאיר סבור שיש "יד" הן לענין הטומאה והן לענין הכשר.

9 ב ומציעים עוד הסבר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון שבמשנתנו. רב פפא אמר: לדעת הכל יש "יד" להכשר כשם שיש "יד" לטומאה, ואולם במשנתנו מדובר במקרה שכבר הוכשר האבר המדולדל בדם השחיטה, אך היה ההכשר לפני שחשב על אבר זה להאכילו לגוי. ובשאלת הכשר קודם מחשבה אם נחשב להכשר, קמיפלגי חלוקים הם. שר' שמעון סבור שכיון שבשעת ההכשר עדיין לא היה ראוי אבר זה לקבל טומאה שהרי באותה עת עדיין לא חשב עליו לאכילה, ומן הסתם אינו עומד לאכילה שהרי אף לבן נח אסור הוא, לכך אין זה הכשר ראוי. ואילו ר' מאיר סבור שחל ההכשר לענין זה שכאשר יחשוב על האבר לאכילה, יהא זה ראוי לקבל טומאה.

10 דתנן שכן שנינו בדינו של חלב בהמה טהורה, שאמר ר' יהודה: כך היה ר' עקיבא שונה, החלב של בהמה שחוטה בכפרים, שבהם מעטים הם האנשים, ורב הוא הבשר, ולכך אין אנשים שבכפרים אוכלים מן החלב — אין החלב מוגדר כ"אוכל" לענין קבלת טומאה. ולכך על מנת שיקבל טומאת אוכלים צריך מחשבה להאכילו. ואולם אין החלב צריך הכשר כדי לקבל טומאה, משום שכבר הוכשר בשחיטה, אף שהוכשר לקבל טומאה לפני שהוגדר כ"אוכל".

11 אמרתי לפניו: למדתנו רבינו כי עשבי העולשין שלקטן מן השדה והדיחן במים כדי לתיתם כאוכל לבהמה ואין דבר העומד למאכל בהמה נחשב כ"אוכל" לענין קבלת טומאת אוכלים, ואחר כך נמלך עליהן למאכל אדם — הרי אלה צריכות הכשר שני. שיחזור ויתן עליהם אחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה, שכן אין ההדחה הראשונה נחשבת לכך. וטעם הדבר: משום שההכשר צריך להיות אחרי המחשבה ולא לפניה. וחזר ר' עקיבא מהדרך שבה שנה את דבריו הקודמים, להיות שונה כר' יהודה.

12 ובכך נחלקו ר' מאיר ור' שמעון: שמר סבר לה חכם זה, ר' מאיר, סבור הוא כדרך ששנה ר' עקיבא מעיקרא מתחילה, ומר סבר לה וחכם זה, ר' שמעון, סבור הוא כדרך ששנה ר' עקיבא לאחר חזרה.

13 ג ומביאים הצעת פירוש חמישית בהסבר מחלוקת ר' מאיר ור' שמעון. רב אחא בריה בנו של רב איקא אמר: מדובר במשנתנו כאשר אמנם נזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, ודם שחיטה מכשיר את דבר המאכל לקבל טומאה. ואולם כאן מדובר בזמן שנתקנח התנגב, הוסר הדם בין שחיטתו של הסימן הראשון לשחיטתו של הסימן השני. שהרי אין השחיטה המכשרת את הבהמה אלא זו שנשחטו בה שני הסימנים קנה וושט או רובם. שבזאת קמיפלגי חלוקים הם,

14 מר סבר חכם זה, ר' מאיר, סבור כי ישנה לשם "שחיטה" במשך כל זמן שחיטתם של שני הסימנים, מתחלה ועד סוף, ולכן האי זה הדם של הסימן הראשון שנזל על האבר "דם שחיטה" הוא נחשב. ואילו מר סבר חכם זה, ר ' שמעון, סבור כי אינה לשם "שחיטה" אלא לסוף, ולכן האי זה הדם של הסימן הראשון בלבד, אין זה דם שחיטה אלא דם מכה הוא, שאינו מכשיר.

15 ד ועוד הצעת פירוש, שישית במספר, למחלוקת ר' מאיר ור' שמעון. רב אשי אמר: מדובר במקרה שבו דם השחיטה אכן נזל על האבר המדולדל, ואולם נחלקו ר' מאיר ור' שמעון בשאלה העקרונית האם השחיטה עצמה היא המכשרת את בשר הבהמה לקבל טומאה, ולא דם השחיטה הוא המכשיר, בכך קמיפלגי חלוקים הם. שלדעת ר' שמעון אין דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה שאין הוא נחשב כ"משקה", אלא השחיטה מתוך שהיא מכשירה את הבשר לאכילה הריהי גם מכשירתו לקבל טומאה בכך שנקרא הוא מעתה "אוכל". והאבר המדולדל, שאינו מותר לאכילה על ידי שחיטת הבהמה, כמו כן אין הוא מוכשר לטומאה בשחיטתה. ואילו ר' מאיר סבור שדם השחיטה נקרא "משקה" והריהו מכשיר את האבר לקבל טומאה.

16 ה למעלה הובא הסברו של רבה שר' מאיר סבור שבהמה נעשית "יד" לאבר שבתוכה. ובבירור דעתו זו של ר' מאיר בעי שאל רבה: בהמה שיש בה אבר אחד מדולדל ונגעה בה טומאה בחייה, ולא בשעת שחיטתה, מהו דינה לענין שתעשה "יד" לאבר שבה, להעביר אליו את הטומאה? שהרי הבהמה עצמה אינה נטמאת כיון שחיה היא, ואילו האבר המדולדל שבה ראוי לקבל טומאת אוכלים. בעיה זו לא נפתרה ותיקו תעמוד במקומה.

17 ו ועוד בעיה דומה, לשיטת ר' שמעון. אמר אביי: הרי אמרו חכמים במשנה כי הקישות קישוא טמאה שנטעה בעציץ שאינו מנוקב, והריהי נחשבת כתלושה, וראויה איפוא לקבל טומאה ככל דבר מאכל אחר, והגדילה בעציץ, ויצאת יצאה אל מחוץ לעציץ והריהי נוטה מעל הקרקע — כל הקישות כולה טהורה. שכן הצמח כולו אף החלק שבתוך העציץ כיונק מן הקרקע, ונחשב כמחובר לקרקע, ונטהר מטומאתו.

18 אמר ר' שמעון: וכי מה טיבה עניינה של טומאת הקישות שבעציץ לטהר בכך? אלא החלק הטמא שבעציץ ישאר בטומאתו, והחלק הטהור שיצא לחוץ ישאר בטהרתו.

19 ומעתה בעי שאל אביי לדעת ר' שמעון: מהו הדין לענין שתעשה חלק הקישות שיצאה אל מחוץ לעציץ "יד" לחברתה לחלק שבתוך העציץ, שאם נגעה טומאה בחלק הקישות שמחוץ לעציץ ייטמא בכך החלק שבתוך העציץ? אף שאלה זו לא נפתרה ותיקו תעמוד במקומה.

20 ז עוד בעיה לשיטת ר' שמעון, אמר ר' ירמיה: הרי אמרו חכמים כי המשתחוה לחצי דלעת — אסרה לחצי דלעת זו בהנאה, משום עבודה זרה, ואולם חציה השני של הדלעת לא נאסר בהנאה. ומעתה בעי שאל ר' ירמיה: